במרץ 2012, יצאנו לסיבוב הופעות ארוך בארצות הברית. מעבר להופעות, לאנשים שפגשנו ולקילומטרז' המרשים, עליהם אספר בהמשך, היה אוכל. הרבה אוכל. וגם טיפה שופינג (קשה לקנות בגדים אם עלית מידה). הנה כמה מהחוויות וההמלצות החמות שלי, אם מזדמן לכם לבקר בחלק מהמקומות הללו. נתחיל, כמו בהתחלה, בניו יורק.

————————————————————————–

אמריקה. (מגזין שלא קניתי בבית המרקחת)

על מנת לשמור על פרטיותם של בעלי הדירה בה שהינו באפר איסט סייד, אפרסם כאן רק את התמונות האלה. הנוף מהחלון והרגליים שלי. אכן, מראות קשים.

אם מאיזושהי סיבה, נקלעתם לאפר איסט סייד, הדיינר הזה אדיר. (השדרה שלישית ורחוב 73)

זו הייתה ארוחת הבוקר הראשונה שלנו בארה"ב, בה למדנו את הלקח המתבקש – לחלוק.

כוס מיץ התפוזים הזו, בגודל של הראש שלי, מסמלת את כל מה שמחכה לנו בהמשך המסע. ("כן, זה אמור להיות בריא – בוא נשתה גלון של זה!").

ואם בגודל עסקינן, הופעה של הבלאק קיז במדיסון סקוור גארדן. ללא ספק, אחת מההופעות הטובות שראיתי בחיי. לפני:

בזמן:

הייתי שם!!

מי היה מאמין, גם לניו יורק יש אבו חסאן, רק איטלקי, וגם שם צועקים עליך לאכול מהר, רק באיטלקית. ארבעה שולחנות, אין דיאט קולה. והפסטה? הכי טובה שאכלתי מזה כמה שנים.

Pepe Rosso – 149 Sullivan St. 212-677-4555

זה עץ יפה. איך קוראים לו?

מי מכן שעוד לא מכירה את הפלא הנקרא DSW, מוזמנת לגלות חנות ענקית של נעלי מעצבים (מעצבים כמו מעצבי על, לא כמו "לקחתי קורס באימום ועכשיו אני עושה נעליים"), מעונות קודמות בחצי או שליש או חמישית, מהמחיר המקורי. על לא דבר.

DSW – Designer Shoe Warehouse, Union Square, 40 East 14th St.

212-674-2146

היוש, נעליים של מארק ג'ייקובס בפחות מ200 דולר:

אוי אוי אוי. כאן אכלתי פודינג בננה. זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל אם אתם מזדמנים לרחוב פרינס, תיכנסו פנימה, תזמינו תה, כי הקפה מגעיל (כמו בכל מקום) ופודינג בננה עם חתיכות בננה בפנים.

Little Cupcake Bakeshop – 30 Prince St. 212-941-9100

אומרים שניו יורק מצטיינת במעדניות שלה, וזו ללא הספק, גולת הכותרת. הקניידל שבקצפת, אם תרצו.  כן, זה אוכל יהודי, מרק עוף ורגל קרושה, תמצאו כאן שלטים ביידיש, אבל כאן מסתיים הדמיון לבני ברק. מדובר בסנדביץ' קורנביף הטוב ביותר שאכלתי מעודי.(ויש גם סניף באפר איסט סייד)

2nd Avenue Deli - 162 E 33rd St. 212-689-9000

להלן, חנות הגיטרות המוצלחת ביותר בניו יורק (תאמינו לי, חיפשנו). והם לא רשת! המוכרים ממש מגניבים והם מרשים לשחק להם בציוד בשמחה.

Matt Umanov Guitars – 273 Bleecker St. 212-675-2157

התחנה הבאה במסע ההשמנה של איה בניו יורק, היא אחת הפיצריות הותיקות והמפורסמות ביותר. הפיצה מדהימה (הם לא מגישים משולשים, תשאירו מקום) והיא ממוקמת ממש ממול לחנות הגיטרות הכי מוצלחת בניו יורק.

John's Pizza – 278 Bleecker St. 212-243-1680

איזו חנות מתוקה. לחובבות הרומנטיקה, יש כאן שמלות נשפכות וחולצות תחרה, שעדיין מצליחות להשאר קול. ולא נורא יקר! יש להם כמה וכמה סניפים, בסוהו, בנוליטה באיסט ובווסט ווילג', אז כנראה שהם עושים משהו נכון:

Think Closet – 159 prince St.  212-925-8980

דיה רז אמרה לי ללכת לאויסטר בר שבתוך הגרנד סנטרל סטיישן. היא גם אמרה לי להזמין את הסנדביץ' אויסטר המטוגן. מעכשיו אני עושה כל מה שדיה רז אומרת.

Oyster Bar – Grand Central Station, 87 E 42nd St

בפוסטים הבאים: עוד אוכל. וגם ג'קסון- מיסיסיפי, קולומבוס- ג'ורג'יה ועוד מקומות שלא שמעתם עליהם.

הנשים בחיי.

כל אלה למעלה (ג'וני מיטשל, לאה גולדברג, טורי איימוס, תרצה אתר, קרול קינג וסוזאן ווגה), בין היתר, הן החברות הכי טובות שלי. ההשראות הכי גדולות שלי. אני זוכרת את עצמי בגיל 12, פותחת לראשונה ספר שירים של רחל ומתמלאת השתאות, בגיל 15 רוקדת עם סוזאן ווגה ובוכה עם טורי איימוס, בגיל 17 מקבלת במתנה את "Tapestry", של קרול קינג, שלא יצא מהמערכת במשך כמה חודשים, שאיתו הרגשתי בפעם הראשונה "like a natural woman" ובגיל 21, מסתגרת בחדר בבסיס עם ה"אינדיגו גירלס" ולא מסכימה לצאת:

להמשך »

"המלחמה בין "the voice" ל"כוכב נולד" תעשה רק טוב למוזיקה הישראלית." יאיר לפיד, ידיעות אחרונות, 3.2.12.

לא, יאיר.

מה שיועיל למוזיקה הישראלית הוא לא עוד כמה ילדים הלומי תהילה, שיסתובבו במסדרונות התעשייה שנתיים-שלוש, עם הסוכן הצמוד שלהם, יחפשו חומרים לאלבום שבמקרה הטוב לא יצא לעולם ויתפלאו איך זה שבעולם האמיתי אין מלבישה, אין תאורה מחמיאה, לפעמים גם אין במה.

מה שיועיל למוזיקה הישראלית הוא לא עוד תוכנית ריאליטי שקוראת לעצמה תוכנית מוזיקה, אבל כשאני מחפשת שם מוזיקה, אני לא מוצאת. ואי אפשר להאשים את המתמודדים, יכול להיות שזה הסיכוי היחיד שלהם לפרוץ אל התודעה. הרי אין היום אף אופציה אחרת, אף תוכנית בלוח המשדרים (למעט עלה תאנה אחד, רזה ודל תקציב בערוץ הראשון), העוסקת במוזיקה, או אפילו תוכנית אירוח, בה יכולים אמנים לקדם את האלבומים החדשים שלהם. למה? ככה. תנו לנו עוד מהאח הגדול-גדול הזה.

להמשך »

קר בג'ראש! אני עטופה בבליל שכבות כותנה, צמר ופליז, מתגלגלת ממקום למקום ומפזרת טישו משומש…

להמשך »

בקומוניקט שלנו כתוב כך:

“My Favorite Enemy”, הוא שיתוף פעולה בלתי סביר, בין מוזיקאים ידועי שם מירדן, הרשות הפלסטינית, ארה"ב, נורווגיה וישראל (קובי אוז, איה כורם, אוהד חיטמן ומיקה שדה). הקבוצה החלה לכתוב, להלחין, להקליט ולהופיע יחד ב2009, כחלק מפעילות רחבה יותר של ארגון הנקרא “MEP” – Middle east Program. יחד הם מצליחים לגשר בין השפעות מזרח-תיכוניות מסורתיות לפופ ורוק עכשוויים, ויוצרים חיבור מוזיקלי מעורר השראה ומרגש. בעבודתם המשותפת, הם מוכיחים, מעבר לכל צל של ספק, כי למוזיקה באמת אין גבולות.

להמשך »

בשעה טובה ומוצלחת, יוצא היום סינגל נוסף מתוך האלבום, ושמו "סיני ניו-יורק". לעבריינים מביניכם שלא רכשו עדיין את האלבום (אפשר כאן, למשל, אהמ אהמ), הנה השיר בלחיצת כפתור:

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

איה: ”סיני – ניו יורק“ נכתב מזמן, לפני האלבום הראשון אפילו, ואיכשהו מצא לעצמו מקום רק עכשיו, באלבום החדש. זה סיפור על שני אנשים קרובים מאוד, שמרגישים הכי רחוק שאפשר או לחילופין שני אנשים רחוקים מאוד שמרגישים כאילו לא נפרדו לרגע. את דניאל סיון, במאי הסרט נובמבר 08, הכרתי דרך עבודתנו המשותפת ב- ”Middle East Program“. דניאל היה אחד הראשונים לשמוע את האלבום המוכן ובחר מתוכו את סיני, ניו-יורק ללוות את הסרט כשיר הנושא.“

להמשך »

קוראים לזה פרספקטיבה. ואנחנו חייבים אחת כזאת (פוסט שהתפרסם לראשונה ב"סלונה").

במרכז עמאן (בירת ירדן למאותגרים גיאוגרפית), יש כביש ראשי. ציר תנועה מרכזי, מקביל בחשיבותו נניח, לדרך נמיר התל אביבית. לפני שנה, סגרו שני נתיבים מתוכו והחלו לסלול במקומם נתיב תחבורה ציבורית. הפרויקט יצא לדרך בקול תרועה רמה, הממשלה התפארה במיליוני הדולרים שהיא עומדת להשקיע בתושבים: סללו נתיב חדש, סידרו מדרכות צרות, מהן יוכלו הנוסעים לעלות ולרדת, שתלו עצים, ובעיקר גרמו לפקק נוראי, שמשתרך מאז כל יום, בשני הכיוונים, במשך קילומטר וחצי – המקטע הראשון בו החלו את העבודות. יום אחד, לפני כמה חודשים, נעלמו המכונות, נעלמו הפועלים, הופסקה העבודה. למה? אף אחד לא יודע. הכסף נגמר, או נעלם. לאן? אף אחד גם לא שואל. ומי שכן טורח לשאול, חייו הופכים קצת פחות נעימים מאותו רגע ואילך. ככה זה, בממלכה. ומאז, כאמור, תושבי עמאן עומדים בפקק מייאש, בכל יום בדרכם לעבודה או הביתה, בשני הנתיבים שנותרו להם לכל כיוון, בכביש הראשי בעמאן. קילומטר וחצי של נתיב תחבורה ציבורית עומד כמו אנדרטה משונה. לזכר… לא ברור מה.

להמשך »

מאמר קצר שכתבתי עבור "ניוזגיק", בתגובה למאמר מאת שגיא בן צדף שהתפרסם שם.

תארו לכם, אתם עובדים עשר שנים בעבודה מסוימת. יום אחד נכנס הבוס ומודיע – מהיום אתם עובדים חינם. אה, כן, וגם אין השנה תלושים לחג. בהצלחה.

אני האחרונה שתגן על "חברות התקליטים המרושעות" שהתמוטטו אחת אחת בזכות שירותים כמו זה, של שגיא בן צדף. (ראה "המדריך להפקת אלבומים עצמאיים")אבל הן אלה שהיו חותמות לי על הצ'ק בסוף החודש. אני גם לא מנהלת את תעשיית המוזיקה, לא המקומית ולא העולמית. ההשפעה שלי על תהליכים כלכליים שכאלה היא מזערית.

אני, בתור אמן, בורג קטן, יכולה לבחור להתנהל כטוב בעיני במצב הקיים, וזה באמת מה שעשיתי: עזבתי את חברת התקליטים שלי, כדי להרוויח יותר מכל עותק שנמכר, וכדי לנהל את המוזיקה שלי כראות עיני. אני לא מנסה להלחם בטחנות רוח ומזמן הבנתי שעדיף להצטרף לצד שמנצח. ואכן, נכון להיום, המוזיקה שלי נמצאת בכל מקום ברשת: בטוויטר,בפייסבוק, ביוטיוב (כל השירים, מכל האלבומים), בבלוג שלי, בבאנדקאמפ, ואיפה לא? כל מי שרק רוצה יכול להאזין לשירים מהאלבום החדש שלי, להתאהב בהם, להוריד אותם, לצפות בקליפ, לעשות להם לייק, לבוא להופעה ולקנות את הטי שירט (סתם, אין טי שירט).

להמשך »



(פוסט שהתפרסם לראשונה בסלונה)

מהר, אני רוצה לשמוע את הביצוע של האינדיגו גירלס ל"רומיאו אנד ג’ולייט" של הדייר סטרייטס. יוטיוב. לא, לוידאו הזה יש רק 30,000 צפיות. לא, לא, לא. הנה, לוידאו הזה יש 205,000. בחלון אחר אני נכנסת לאחד מאתרי החדשות, כדי לראות מה קורה מחוץ לחדר העבודה שלי. לכתבה הזו יש 400 טוקבקים. לזו אין כלל. הממ. בינתיים, בחלון שלישי, אני קוראת על האלבום החדש של ההוא שמכר כבר רבע מיליון עותקים. מעניין כמה הוא מרוויח מכל עותק. בחלון רביעי, המגפיים שאני רוצה עולות 300 דולר. כמה זה בעותקים?

להמשך »

(פוסט שהתפרסם לראשונה ב"סלונה").

גילוי נאות מספר 1: לפני שבע שנים, גלי אלון למדה איתי ברימון. שם מסתכם כל הקשר בינינו. אנחנו מהנהנות אחת לשנייה לשלום, כאשר אנחנו נפגשות במקרה ברחוב.

גילוי נאות מספר 2: קליה מור, מבקרת המוזיקה של עכבר העיר, לא אוהבת את האלבום החדש שלי.

זו תהיה הפעם הראשונה (ואני מקווה שגם האחרונה), שבה אני מבקרת ביקורת. כללי המשחק ידועים לי. אני מבינה היטב שמבקרי מוזיקה, במקרה שלי, יכולים לאהוב או לא, את האלבום שלי וגם אותי. הם גם עלולים לקום על הצד הלא נכון בבוקר, להרגיש שמחובתם לצעוק "המלך הוא עירום", לקהל העיוור שנוהר אחרי אמן מסוים ולהלל את זה שהקהל אינו פוקד את הופעותיו. ביקורות אינן אובייקטיביות, כפי שבני אדם אינם אובייקטיבים. לא מדובר כאן במתמטיקה. אני לכשעצמי, קיבלתי ביקורות טובות ורעות, אכזריות מאוד לעיתים ומעולם לא באתי בטענות לאף אחד. כאמור, אלו כללי המשחק.

להמשך »